כך זה פרץ ממני

שיריו של אברהם שפירא מבטאים בכנות רבה ובחשיפה מלאה את הסערות הרגשיות, אהבת האדם והארץ, 2014

אברהם נולד בבגדד בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לחביבה ויצחק ז"ל. כשהיה בן 10 נאלצו לברוח מעיראק כתוצאה מהכרזת המדינה. הם הגיעו עם כמה משפחות לעמק הסטאף ליד ירושלים והשתקעו בבתים נטושים של ערבים. אברהם הוקסם מהנוף ההררי הירוק והטראסות המדורגות כאילו הן מובילות לגן עדן. הנוף היה שונה מאוד מבגדד השטוחה והנהר הזורם לאורכה. הוא חווה מהפך, מילד עירוני יהודי בסביבה ערבית, אשר אביו אוחז את ידו בחוזקה ברחוב, לילד טבע "צמח בר" המשוטט בחופשיות, לראשונה בחייו, בסטאף. מפגש עם נזיר במנזר המקומי לימד אותו את סודות החיים. עקב חדירות מסתננים תכופות נאלצו לעזוב לאחר זמן קצר אך רישומי השהות שם נותרו בו לאורך כל חייו.

אביו זכה לנהל את מעברת פרדס כץ והמשפחה עברה להתגורר שם. בהמשך, אביו התקדם לתפקיד סגן מזכיר ההסתדרות ברמתיים לכן עברו לנווה נאמן, שם סוף סוף גרו בבית משלהם. אברהם למד בבית ספר עממי בכפר מל"ל לצד החבר'ה הצברים הגאים, מכפר מל"ל ומרמות השבים, הוא הרגיש חוסר ביטחון. במשך הזמן הצליח להשתלב בחברה, ילדים למדו לחבבו ונשארו לו מאז חברים עד עצם היום הזה. בהמשך למד בבית ספר "שבח" במגמת מסגרות כללית, עם רובם שירת בצבא. לאחר השחרור, עבד כקבלן משנה. ב-1967 הקים מפעל לדודי שמש, "דודי נווה", שלימים הפך להיות מהגדולים בארץ. הודות לחריצות ומקצועיות, המפעל פרח ושגשג. לדאבונו, חווה משבר משפחתי, ובנוסף חלה התדרדרות בבריאותו, עקב מלחמת יום הכיפורים, בה שמיעתו נפגעה מאוד. הוא נאלץ לצמצם את הפעילות העסקית במפעל. כאשר פרץ המיתון הגדול, ב-1989, סגר את שעריו ונאלץ להתפרנס מקצבת נכות ומשארית חסכונותיו.