בלתי אם נועדו

אמי אדית נולדה בעיר מונקץ'-מוקצ'בו, במחוז הטרנסקרפטי באוקראינה (היום בקהילת המדינות). מונקץ' שוכנת על הנהר לטוריצה, לרגלי הרי הקרפטים; תושביה רוסים, אוקראינים, הונגרים, גרמנים ויהודים.
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה למרכז תעשייתי ובה בתי חרושת לעיבוד עצים, רהיטים, מזון וטבק.
במאה ה-17 היתה מונקץ' נתונה לשלטונה של משפחת רקוצי. בעת המרידה בהונגריה כנגד השלטון האבסבורגי בשנת 1678 הגנה על מונקץ' אשת מנהיג המורדים תקלי אילונה זריני, אמו של רקוצי השני.
העיר נכבשה לבסוף אחרי מצור ממושך. בשנת 1728 מסר קארל השישי את מונקץ' לידי משפחת שנבורן, שהחזיקה בעיר ובאחוזות סביבה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה. במאות ה-19-18 מילאה מונקץ' תפקיד חשוב בסחר בין הונגריה וגליציה.
ב-28 באוקטובר 1918 הוקמה הרפובליקה של צ'כוסלובקיה, ובעשרים השנים הבאות היתה מונקץ' חלק ממנה. אך בבוררות שקיימו נציגי גרמניה ואיטליה בוינה ב-2 בנובמבר 1938 הוחלט לצרף את מונקץ' להונגריה.
ב-15 במרס 1939 שמו הנאצים קץ לעצמאותה של צ'כוסלובקיה, ותוך כדי כך כבשו ההונגרים את כל האזור המכונה קרפטו-רוס ולהלכה שלטו בו עד תום מלחמת העולם השנייה. למעשה היו הגרמנים השליטים האמיתיים גם שם החל ב19- במרס 1944, יום פלישתם להונגריה, לרבות גירושים למחנות ההשמדה שהחלו ב-18 במאי 1944. מסוף 1945 שייכת מונקץ' לאוקראינה.
ההתיישבות היהודית במונקץ' החלה כבר באמצע המאה ה17-. הקהילה התפתחה במהירות, ובעת חיסולה בשנת 1944 היתה מהגדולות בהונגריה: בין שתי מלחמות העולם חיו בעיר כ- 15.000 יהודים.
מונקץ' התפרסמה בשמרנותה הקיצונית ובנטיותיה הבולטות לחסידות; אך בין שתי מלחמות העולם נודעה גם במפעלים לחינוך עברי ולתנועה הציונית. יהודי המקום עסקו במסחר, אבל היו ביניהם גם עובדי אדמה, יערנים, כוורנים, רועי צאן, סבלים, שורפי סיד, נפחים, עובדי מחצבות אבן ומכרות מלח ובעלי מלאכה.
בית-כנסת הוקם במונקץ' כבר בשנת 1741. ב-1895 וב-1903 נבנו שני בתי-כנסת גדולים במיוחד, שהעמידו את מספרם הכולל של מוסדות יהודיים אלה על כ-30. בנוסף היו במונקץ' בתי מדרש רבים וקלויזים חסידיים, ישיבה גדולה, והופיעו בה כתבי עת ביידיש. ב1871- הוקם בה בית דפוס עברי. ב-1920 נוסד בית-הספר העברי הראשון, "הגימנסיה העברית". משנת 1919 עמד בראש המוסד ד"ר חיים קוגל. בניין הגימנסיה שימש מרכז רוחני ותרבותי חשוב: נערכו בו הרצאות, כינוסים וועידות. המוסד על מוריו ותלמידיו הפכו בהדרגה לכעין "מרכז רוחני" לכל יהדות קרפטו-רוס. בשנת הלימודים האחרונה, 1943/4, היו במוסד יותר מ-350 תלמידים. עם כניסת היהודים לגטו נפסקו הלימודים. בגטו המקומי רוכזו גם יהודי הסביבה, וביחד מנו 20.000 איש. היה זה הגטו הראשון שהוקם בהונגריה, וכל תושביו נשלחו להשמדה.

סבי שמואל ונשותיו קריינדל ומרים רוזנטל

שער ראשון, פרק ראשון

סבי וסבתי מצד אמי, רבי שמואל (שמיל) ואשתו קריינדל (קריינצה), גרו בכפר בוגדאן-טיסה ליד אחד מיובלי הנהר טיסה, ולהם בית מגורים רחב ידיים. סבי היה בעל קרקעות עשיר, סוחר בעצים, בעל חנות כל-בו גדולה, בית-הארחה ומסבאה, וכן בעל עדרי כבשים ופרות. למעשה היה רבי שמואל הגביר הבלתי מוכתר של הכפר בוגדאן. כמעט כל תושבי הכפר עבדו בשירותו.
בתחילת דרכם המשותפת עמלו רבי שמואל וקריינדל ללא לאות, משעת בוקר מוקדמת עד לשעות הלילה. נולדו להם תשעה ילדים: בֶּרֶל דב, ירחמיאל מִילְצֶה, פַייגֶה, מַאלִי, יֶנְטֶה, לאה לֶנִי (אמי), רחל רוֹזִ'י, יהודה אִידֵל וישראל. סבתי נטלה חלק פעיל בבניית ביתם המשותף, והיתה מסייעת לסחוב לבנים כבדות לבניין. אולי משום כך נפטרה בדמי ימיה, משטף דם פנימי. נכדותיה שנולדו לאחר מותה נקראו על שמה, קורנל או קלרי; בהן היתה גם אחותי.
סבי התחתן בשנית עם אלמנה בשם מרים גוטליב, נצר למשפחת רבנים מפורסמת, שהצטיינה בחכמה, ביופי ובאצילות. מרים הביאה אל ביתם המשותף שלוש בנות שילדה לבעלה המנוח: צילי, הלן ואתל; ובמרוצת השנים נולדו לה ולשמואל חמישה ילדים נוספים: פרידה, מרדכי מורצי, יוסף יוז'י, אהרון ארי ורֶזִ'י (רֶזִ'ין). החיים בבית היו למופת, ואהבת אחים (ואחיות) שררה בו. לא היו הבדלים בין הילדים. כולם היו שווים וקיבלו אותו יחס חם של אהבה, דאגה, מסירות וטיפוח מצד ההורים. ועם זאת, הילדים היו רבים - ולעתים נשמט שם אחד מהם מזיכרונו של שמואל.
סבי נמנה על חסידיו של הרבי מקוסוב. יום אחד נסע אל בית הרב, לעשות עמו את השבת. כמנהג הימים ההם, לפני תום הביקור, ביקש סבי מרבו לברך את כל שבעה-עשר ילדיו. הרבי התבונן ברשימה הארוכה שכתב סבי, ופלט בתמיהה רבה: "ברוך השם, יש לך שישה עשר-ילדים!" סבי נדהם התבונן ארוכות ברשימה, בדק אותה מתחילתה עד סופה ונאלץ להכיר בעובדה ששם אחד פרח מזיכרונו. ככל שהתאמץ, לא הצליח להיזכר בו. כאשר שב אל ביתו, הגיש סבי את הרשימה לרעייתו מרים, וזו גילתה את השם החסר: "בתך לאה לני." את שם אמי שכח סבי. למחרת היום רתם את מרכבתו, חזר אל הרבי וביקש ממנו להשלים את הברכה.

סבתי וסבי, גולדה ויוסף גוטמן

שער שני, פרק ראשון

סבתי מצד אמי, גולדה לבית פּוֹלק, הייתה אישה אצילית, לבושה במיטב המחלצות ומקפידה על כל פרט בהופעתה, בעלת גינוני מלכות היאים לאשת חברה, ועם זאת אישה נעימת הליכות, נמרצת ופעלתנית, משכילה ואשת שיחה מרתקת.
מעולם לא הגישו ארוחה במטבח על גבי שולחנה הכפרי הצנוע. היא עצמה סעדה בפינת האוכל הגדולה, מול המטבח; והסעודות החגיגיות, שאליהן הוזמנו גבירי העיר לאכול מכלי כסף, נערכו על שולחן המהגוני בטרקלין הבית. בגו זקוף הייתה סבתי יושבת בכיסא המגולף, המרופד בעור שחור מבריק, ומתבוננת במשרתת המגישה בזריזות את ארוחותיה. בסמוך לקיר עמדה ספת עור שחורה תואמת, ולידה מזנון מגולף. שעון מטולטלת ענקי נסמך על הרצפה, וכל חצי שעה הדהד צלצולו הענוג. גולת הכותרת, לדידי, היה כיסא הנדנדה: יכולתי לשבת בו שעות ולהתנדנד אנה ואנה.
במרכז החדר עמדה כספת ענקית שחורה, תוצרת וֶרְטֶמַן, שהייתה עשויה מברזל ככספת של בנק, ובה אוחסנו הפקדונות מבית-המלאכה, מחנות המכולת ומשכר הדירה, כל המסמכים בעלי החשיבות וכן תכשיטיה היקרים של סבתי גולדה.
סבי יוסף היה שונה ממנה: אדם קשה עורף ומהיר חֵמה היה, איש שררה ומדון שהטיל מרות סביב וחיתתו על הכול. ואולם, אף-על-פי שהיה חם מזג, בכל זאת היה איש עסקים ממולח וחריף. בתחילת דרכו עבד בבית-מרזח שניהל בשכירות. כאיש עסקים מפולפל פיתח במהרה את עסקיו וביססם. מהחסכונות רכשו בני הזוג הצעיר בית דירות נאה למגורים - אך הבית עלה בלהבות ונשרף כליל. עתה חסכו בשנית פרוטה לפרוטה עד שבנו בית מידות יפה ומפואר מקודמו. שם, באהבת אין קץ, גידלו את תשעת ילדיהם: חיה הֶלֶן (אמי), רוֹזָה (או רוֹזַנִינִי), בֶּרְנַרְד, אִיגְנַץ, בֶּרְטָה, שָׁאמוֹ, סֶרְנָה, שאני ודוד (דֶז'וֹ).
בסופו של דבר מכר סבי יוסף את בית המרזח ברווח נאה, ופתח בית-מלאכה ענקי לחביות עץ שבהן אחסנו יין ושיכר, כרוב כבוש ומלפפונים חמוצים; והיו גם חביות לכביסה. בה-בשעה פתח חנות מכולת שניצבה בסמוך לבית מגוריו.
הבית שבו גרו ובית-המלאכה לחביות עמדו שניהם ברחוב דוּכְנוֹבִיץ 53. חלקת השטח שבבעלות סבי וסבתי הייתה נרחבת למדי, ובה עמדו ביתם רחב הידיים, שלושה בתים להשכרה ואחריהם בית-המלאכה העצום לייצור חביות. כל החלקה נמצאה בין שני רחובות שהיו רחוקים למדי זה מזה. בבית היו חמישה חדרים רחבי ידיים. מדרגות חיצוניות הובילו למרפסת מרווחת, פתוחה משני עבריה, שבה ניצבו שולחן וכיסאות. בימות הקיץ הרבו המבקרים להסב שם.